<h1>ראבי"ה סימן אלף י"ז</h1>
<h2>דף מו.</h2>
בחזקת הבתים (מ"ה ע"א) אומן אין לו חזקה. ומסקנא דשמעתא דהמפקיד אצל חברו בעדים אין צריך להחזיר בעדים. דהא הדר ביה (רבא) [רבה] לגבי דאביי (שם ע"ב). ובהמוכר את הבית (ע' ע"א) פסקינן שאפילו מפקיד אצל חבירו בשטר אין צריך להחזיר לו בעדים. ומדקאמר תלמודא (מ"ו ע"א) גביה אומן אי דאיכא עדים אחר אמאי מהימן, מינה שמעינן שהמפקיד בעדים ועדיין ישנו לפקדון בידו בפנינו שאין יכול לטעון החזרתיו לך, שאם טוען מכרו לי אח"כ או משכנו (בידו) [בידי] אינו נאמן. והני מילי אם ראה ותפס, אבל אם לא ראה מהימן. מיגו דאי בעי אמר החזרתיו לך כי אמר מכרת אותם נאמן ובשבועה. והני מילי אם הפקיד בעדים אבל אם ראה טליתו ביד חברו ואמר מה טיבו אצלך והלה אומר לקוח הוא בידי, נאמן, דאין נאמן לומר הפקדתי אצלך אלא א"כ יש לו עדים. והני מילי ביד חברו שאינו (נאמן) [אומן], אבל ראהו ביד אומן ואמר לקוח הוא בידי אינו נאמן, אלא א"כ יש לו עדים שלקחו בפניהם ואע"פ שלא מסר לו בעדים. אבל אם [לא] ראהו ביד אומן, נאמן האומן לומר [לקוח הוא בידי] ואפילו נמסר לו בעדים. דמיגו דמצי למימר החזרתיו לך, כי אמר לקוח הוא בידי נאמן. והני מילי דאין חזקה לאומן, באותו אומנתו שהוא רגיל בו לעשות, אבל בדברים אחרים יש לו חזקה. והני מילי שיש חילוק בין אומן לבעל הבית, בדברים שאין עשויים להשאיל ולהשכיר, אבל בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר לא שנא אומן ולא שנא כל אדם אם אמר לקוחים הם בידי אינו נאמן. כך פסק רבינו שמואל ב"ר מאיר. ופי' דלרבה תלוי הכל במסר לו בעדים, לא שנא ראה לא שנא לא ראה אינו נאמן האומן. ואם לא מסר לו בעדים אפילו ראה נאמן לומר לקוח הוא בידי. ולאביי הכל תלוי בראה שאם ראה אפילו לא מסר לו בעדים אינו נאמן לומר לקוח, ואם לא ראה אפילו מסר לו בעדים נאמן לומר לקוח, דמדמי לה אביי לדברים העשויים להשאיל ולהשכיר בכל צדדין. (ולרבא) [ולרבה] לא דמי, דהתם ידוע לכל שעשוי לכך. ומאומן שמעינן דין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר שתלוי נמי בראה דהילכתא כאביי. ורבינו האלפסי (דף כ"ה ע"א) כתב הילכך אומן אפילו מסרו ליה בלא סהדי אין לו חזקה. אבל אחר אי מסר ליה בסהדי לית ליה חזקה אבל אפקיד ליה בלא סהדי אית ליה חזקה ובשבועה. ואומן נמי דלא מהימן הני מילי בראה כדתניא ראה עבדו וכו' אבל לא ראה אע"ג דמסריה ניהליה בסהדי אית ליה חזקה למימר לקוח הוא בידי. דא"ל אביי לרבא תא אחוי לך רמאי דפומבדיתא וכו' עד ואמר ליה שפיר קאמר (לך) [ליה] ראה תניא ואמר רב אשי אי פקח הוא משוי ליה ראה. הדין סברא דרברבתא. ואנן קשיא לן הך סברא דהא רבה דאית ליה מיגו איתותב וסלק' בתיובתא, ושמעינן דהאי דינא לא אמרינן ביה מיגו, הילכך בין ראה בין לא ראה אע"ג דיכול אומן למימר לא היו דברים מעולם היכא דליכא סהדי, אי נמי החזרתיו לך בדאיכא סהדי, כי אמר זבנתה ניהליה לא אמרינן דמהימן. והאי דאמ' [ראה] תניא, לאו למימר דאי לא ראה ואמר זבנתה ניהליה מהימן, אלא דאי אמר לא מפיקנא לה לא אמרינן ליה אפקה (דליחייר) [דלחזינהו] דראה תניא. ובסוף פרק המקבל פסק רבינו האלפסי (דף ע' ע"ב) מיהא שמעתא שמעינן דמאן דאפקיד מידי גבי חבריה מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר או אושלי' לדידיה, וידיע ההוא (גברא דהוא) מידי דיליה בשהדי, אע"ג דאפקדיה או דאושלי דלאו באנפי סהדי, ואמר הלה לקוח הוא או משכון הוא בידי, דאינו נאמן ואפילו מת מפקינן מיתמי. כי הא דרבא אפיק סיפרא דאגדתא וכו'. ושמעינן נמי מכללא דאי אפקיד או אושיל לחבריה באנפי סהדי אע"ג דליתיה ההוא מידי מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר, ואמר חזרתי ולקחתי ממנו, אינו נאמן. דלא איצטריך הא דשלח רב (הונא) [חנינא] בר אבין אלא היכא דלא אושליה ואוגריה בעדים, אבל היכא דאיכא עדים דאושלי אפילו ליתיה מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר לא מהימן אבוהון למימר לקוחה היא בידי. כדגרסינן בחזקת הבתים (מ"ו ע"א) בעניין אומן מתיב רב נחמן בר יצחק אומן אין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה היכי דמי אי דאיכא עדים אחר אמאי יש לו חזקה אלא לאו דליכא עדים. שמעינן מינה דהיכא דאיכא סהדי דמסריה ניהליה באנפייהו, אפילו אחר שאינו אומן אין לו חזקה. ור"ת פסק הלכה למעשה על ידי דין שבאו לפניו למשפט, דאומן אין לו חזקה לא שנא ראה ולא שנא לא ראה. ואחר יש לו חזקה אפילו מסר לו בעדים ואפילו ראה. ומפ' הכי, א"ל אביי אי הכי אפילו בעדים נמי, דלאביי לית ליה מגו באומן ולא נראה לו לאביי הא דאוקי רבה לא שנו אלא בעדים, אלא סבירא ליה דאפילו שלא בעדים ולא ראה, אינו נאמן לומר לקוח הואיל דאומן הוא. אע"ג דאילו היה טוען לא היה דברים מעולם או החזרתיו לך היה נאמן, מיהו השתא הוא דאודי אלא שאומר לקוח הוא בידי אינו נאמן מפני תיקון העולם. שאם כן לא היה רשאי שום אדם ליתן לאומן לתקן. ולא דמי להפקיד, דהתם אי לאו דמהימן לו לא יפקיד אצלו וליכא תקון העולם, אבל לאומן אי איפשר בלא אומנות. והיינו דא"ל אביי לרבה, לדידך דאית לך מיגו באומן, אי הכי אפילו בעדים נמי וכו'. ומפרש הא דמסיק אביי בתיובתיה אלא לאו דליכא עדים וכי ראה מיהא תפיס, לאו משום דמצריך אביי ראה, אלא אורחא דמילתא נקט, דבשעה שרואה אינו טוען שום טענה אחרת אלא לקוח הוא. והוא הדין אפילו לא ראה לדברי אביי. אלא לדברי רבה קא מסיק. כלומר לדידי אפילו לא ראה ולאו דווקא נקט אלא אורחא דמילתא, אלא לדידך דמוקמת בעדים דווקא, הכא היכי מיירי אי בעדים אמאי נקט ראה. לדידך ליכא למימר אורחא דמילתא, דבלאו הכי לא מהימן בשום טענה בעולם הואיל דבעדים. אלא לאו דליכא עדים. ואפילו תאמר ראה דווקא נקט, מכל מקום כי ראה מיהא תפיס אע"ג דליכא עדים, אלא לאו דליכא עדים וקתני דאומן מהימן, אלמא אע"ג דליכא עדים ולא ראה מהימן כאביי ותיובתא (דרבא) [דרבה]. מתיב רב נחמן בר יצחק אומן אין לו חזקה. פירוש מותיב אשמוע' קמא דאמר רבה המפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזיר לו בעדים דבכתובות נמי משכחינן כי האי גוונא. היכי דמי אי דאיכא עדים, [ו]אמרת צריך להחזיר לו בעדים, אי הכי אחר אמאי יש לו חזקה, הא לדידך ליכא חילוק בין אומן לאדם אחר אלא במיגו תליא מילתא והשתא ליכא מיגו. אבל לאביי דאיכא חילוק בין אומן לאדם אחר, באחר אפילו איכא עדים וראה מהימן לומר לקוח הוא בידי. וראייה לדבר ממשכנתא דסורא דאמרינן בכמה דוכתי [לעיל ל"ה ע"ב] אילו כביש לשטר משכנתא וכו' נאמן, אע"ג דהתם איכא עדים וראו שמשכן קרקע.
ואני אבי העזרי [אין] נראה לי פסק רבינו האלפסי ורבינו תם באומן שפסקו שאינו נאמן אפילו ליכא עדים ולא ראה. דקשיא לן עלה מהנותן טליתו לאומן דקתני (מ"ה ע"ב) על בעל הבית להביא ראייה. וליכא לאוקמי כלל לפי דברי'[הם] שהרי אפילו ליכא עדים ואפילו לא ראה אינו נאמן האומן. וגם מה שפי' האלפסי ראה תניא, הוא הדין לא ראה, אלא אשמעינן דאם לא ראה (כן) לא (בעינן) [כפינן] ליה להוציא, אין נראה לי כלל דמאי נפקא לו מיניה שיראה כיון דמתחייב בלא ראה. וגם מה שהשיב על סברת (דכוות') [רבוותא] דרבה דאית ליה מיגו איתותב הילכך אפילו לא ראה, אין זו תשובה דלא איתותב אלא היכא דליכא עדים וראה דלא מהימן אומן אבל בלא ראה נאמן. וכן פירש רבינו שמואל. (דראייה) [וראייה] דכביש לשטר משכנתא לאו ראייה היא. דה"פ אילו כביש וישתכח הדבר שבתורת משכנתא באתה לידו ואמר לקוחה היא בידי מהימן. ומכל מקום אין להשיב על דבריהם אי הכי אפילו לא כביש לשטר משכנתא נמי יהיה נאמן, שכיון שהעדים החתומין מעידים זמן קצוב לד' או ה' שנים שיש לו לאכול הפירות, אינו נאמן לומר בתוך הזמן לקוח הוא בידי כדאמרינן (מ"ט ע"א) אין לאיש חזקה בנכסי אשתו, ואקשינן פשיטא, כיון דמשעבדי ליה לפירא פירא הוא דקא אכיל. וכן גבי אריסי בתי אבות (מ"ו ע"ב) מאחר שאוכלין הפירות כדין ויש עדים בדבר, לא מצי למימר לקוח הוא בידו. הכי נמי במשכנתא אפילו לסברת ר"ת. אבל היכא דאיכא עדים שבתורת משכנתא בא לידו אבל אין ידוע להן מתי כלו ימי המשכנתא, בהא פלוגתא דרברבתא כדפרישית לעיל. וכן משמע מפירוש רשב"ם גבי אין מחזיקין בנכסי אשת איש (נ' ע"ב). ובפרק הכותב (פ"ה ע"ב) גרסינן ההוא גברא דאפקיד כסא דכספא בי חסא שכיב חסא ולא פקיד אתו לקמיה דרב נחמן אמר ידענא ביה [ב]חסא דלא (אמר) [אמיד] ועוד הא קא יהיב סמנא וכו' עד דאמרינן דילמא אינש אחרינא אפקיד גביה והא מיחזא חזא וקא תבע. ודכוות' (מיירי) [מייתי] התם תרי עובדי כרב נחמן. וכתב רבינו האלפסי התם [סוף פרק המפקיד] שמעינן מינה דאי אפקיד אינש גבי חבריה מידי ואית ליה סהדי דהאי מידי בעיניה אפקדיה גבי שקיל ליה ואפילו מיתמי ולית להו למיטען בתר הכי ומסתייעא הך סברא מיהא דגרסינן בפרק חזקת הבתים (מ"ו ע"א) מתיב רב נחמן אומן אין לו חזקה עד אלא לאו דליכא עדים, ומדמפרכינן בדליכא עדים מכלל דאי איכא עדים אין לו חזקה. (גבי) [גם] זו אין הנדון דומה לראייה. דהתם בפרק הכותב מיירי דליכא עדים דאפקיד גביה, מדקאמר אבל עייל ונפק לביתיה אימור דאינש אחרינא הוא דאפקיד גביה. ואי בדאיכא עדים מאי קאמר, הא ידעי עדים דאפקיד גביה. ותו מאי בעי לסימנא למימר. ומכל מקום נראה לי באחר דאין לו חזקה בדאיכא עדים דאפקיד וגם ראה דהוה ליה כדברים העשויים להשאיל ולהשכיר שאינו נאמן לומר לקוח הוא בידי. וכן קיבלתי מרבינו אבא מרי שקיבל מרבותיו והכי עיקר. וכן פר"ח (בפס') [כפסק] רשב"ם ודברים ברורים הם. אבי העזרי.
